ריבית פיגורים — מה חוק אשראי הוגן מתיר ומה בודקים

התוספת הראשונה לחוק קובעת, לגבי הלוואה בשקלים שעליה חל ההסדר הרגיל, שיעור עלות אשראי מרבי של ריבית בנק ישראל בתוספת 15 נקודות אחוז. [מקור 1]

לפי החלטת בנק ישראל מ־21 באוקטובר 2026, הריבית עומדת על 3.25%. [מקור 2]

לכן:

3.25% + 15 נקודות אחוז = 18.25%

זהו שיעור עלות האשראי המרבי לצורך החישוב הרלוונטי.

התוספת השנייה קובעת ששיעור ריבית הפיגורים המרבי מחושב כשיעור עלות האשראי המרבי כפול 1.2, בחישוב שנתי. [מקור 1]

לכן:

18.25% × 1.2 = 21.9%

זהו שיעור ריבית הפיגורים המרבי לפי הנוסחה הרגילה ובהנחות האמורות.

חשוב להבין שהחוק אינו קובע שכל מלווה רשאי לגבות אוטומטית 21.9% מכל לווה שמאחר בתשלום.

מדובר בתקרה סטטוטורית, ולא בריבית חוזית אחידה.

יש לבדוק את שיעור ריבית הפיגורים שנקבע בהסכם, את הוראות הדין החלות על ההלוואה ואת המועד הרלוונטי לחישוב.

לא בהכרח.

החוק כולל הוראות תחולה, הגדרות וחריגים. התוספת הראשונה כוללת גם הסדרים מיוחדים להלוואות מסוימות, ובכלל זה הלוואות קצרות מאוד הניתנות בתנאים המפורטים בה. [מקור 1]

לכן המספר 21.9% אינו תקרה אוניברסלית לכל סוג אשראי, לכל מלווה ולכל מועד.

בנוסף, ריבית בנק ישראל המשמשת בחישוב עשויה להשתנות. בעת בדיקת חוזה יש להתייחס להוראות הקובעות את המועד הרלוונטי לשיעור הידוע ולתחולת התקרה.

נניח שהחזר חודשי של הלוואה הוא ₪2,000, והתשלום לא בוצע במועד.

הפיגור מתייחס לתשלום שמועדו הגיע ולא נפרע. אין להסיק מכך אוטומטית שכל יתרת ההלוואה הפכה לחוב שמועד פירעונו הגיע.

לצורך בחינת חיוב הפיגורים יש לברר את סכום התשלום שבפיגור, את רכיביו, את תקופת הפיגור ואת מנגנון הריבית שנקבע בחוזה.

סעיף 8 לחוק, העוסק בפרטים שיש לציין בתובענה או בבקשה בקשר לחוזה הלוואה, מבחין בין תשלומים שבפיגור לבין סכומים שמועד פירעונם הוקדם. הוא דורש פירוט נפרד של רכיבי החוב וריבית הפיגורים ביחס אליהם. [מקור 1]

הבחנה זו חשובה: אין להתייחס לכל יתרת ההלוואה כאילו היא בהכרח בפיגור רק משום שתשלום אחד לא נפרע.

סעיף 7 לחוק מתייחס למצבים שבהם המלווה רשאי להקדים את מועד פירעונה של ההלוואה, כולה או חלקה.

הסעיף מונה בין היתר חשש ממשי לאי־פירעון, גידול ניכר בסיכון לאי־פירעון, הפרה יסודית של ההסכם ונסיבות אחרות המחייבות פעולה מיידית. [מקור 1]

כאשר מתקיימים התנאים להעמדה לפירעון מיידי, ולאחר השלמת ההליך הנדרש לפי הדין, עשויה להתווסף ריבית פיגורים ליתרת ההלוואה שמועד פירעונה הוקדם.

סעיף 7(ה) מתייחס להוספת ריבית פיגורים ממועד ההעמדה לפירעון מיידי ועד למועד התשלום בפועל.

סעיף 7(ו) מגדיר לצורך ההסדר את יתרת ההלוואה כיתרת סכום ההלוואה, במלואה או בחלקה, בצירוף הריבית שנצברה עד למועד ההעמדה לפירעון מיידי. [מקור 1]

מכאן שהחישוב מחייב להבחין בין תשלום בפיגור לבין יתרת חוב שהועמדה לפירעון מיידי כדין.

נניח שללווה נותרה יתרת הלוואה של ₪60,000, והוא איחר בתשלום חודשי של ₪2,000.

הנתונים האלה לבדם אינם מאפשרים לקבוע שריבית הפיגורים תחושב על כל ₪60,000.

אם רק התשלום החודשי הגיע לפירעון, יש לבחון את החיוב ביחס לתשלום שבפיגור.

אם בהמשך הועמדה יתרת ההלוואה לפירעון מיידי בהתאם לדין, יש לבחון את הסכום שהועמד לפירעון ואת המועד שממנו ניתן לחשב את ריבית הפיגורים ביחס אליו.

הדוגמה ממחישה את ההבחנה המשפטית בלבד. היא אינה קובעת את סכום החיוב בהלוואה מסוימת.

לפי סעיף 7(ג)(1), כאשר מלווה מבקש להקדים את מועד פירעונה של יתרת ההלוואה, עליו לשלוח ללווה התראה.

ההתראה צריכה לפרט, בין היתר, פעולות שהלווה יכול לנקוט כדי למנוע את הקדמת מועד הפירעון, ככל שקיימות פעולות כאלה.

הסעיף קובע תקופה שלא תפחת מ־21 ימי עסקים מיום משלוח ההתראה. [מקור 1]

ההתראה נועדה להבהיר את האפשרות שהיתרה תועמד לפירעון מיידי אם לא יינקטו הפעולות הרלוונטיות בתקופה שנקבעה.

סעיף 7(ד) קובע שיש לפרט בהתראה את סכומו של כל תשלום שבפיגור ואת סכום ריבית הפיגורים שנצבר עד למועד משלוח ההתראה, ככל שקיימים.

כמו כן, יש לפרט סכומים מיתרת ההלוואה שמועד פירעונם עשוי להיות מוקדם בהתאם להוראות הסעיף. [מקור 1]

הפירוט מאפשר להבחין בין חוב שכבר נמצא בפיגור לבין סכומים שטרם הגיע מועד פירעונם המקורי.

כן.

סעיף 7(ג)(2) כולל חריגים: כאשר קיים חשש ממשי שמסירת ההתראה מראש תוביל לפגיעה ביכולת הגבייה של המלווה, בתנאים המפורטים בחוק.

גם בנסיבות אלה הסעיף מתייחס למסירת התראה בהקדם האפשרי לאחר שהחשש הוסר. [מקור 1]

לכן אין להציג את תקופת 21 ימי העסקים כחובה מוחלטת בכל מצב, ואין להציג את החריגים כפטור כללי מכל הודעה.

סעיף 7א לחוק מסדיר הוצאות לגביית תשלום שבפיגור.

הסעיף מאפשר גביית הוצאות סבירות שהמלווה הוציא לצורך גביית תשלום שהלווה פיגר בתשלומו, כאשר בחוזה נקבע שהמלווה רשאי לגבות אותן. [מקור 1]

הוצאות גבייה אינן זהות לריבית פיגורים. החוק מבחין ביניהן גם במסגרת ההגדרות שבסעיף 1.

לכן כאשר מוצג סכום חוב הכולל כמה רכיבים, יש להבחין בין ריבית הפיגורים, יתרת החוב והוצאות הגבייה.

התוספת השלישית משמשת במסגרת הוראות העונשין שבסעיף 15ד לחוק.

היא אינה מחליפה את התקרה האזרחית שנקבעה בסעיף 6 ובתוספת השנייה.

לכן אין להסיק שהמלווה רשאי לגבות ריבית פיגורים של 33.25% רק משום שהמספר הזה מופיע בחוק.

בהלוואה שעליה חלה תקרת הפיגורים הרגילה, התקרה המחושבת לפי הנתונים הנוכחיים היא 21.9%, ולא 33.25%.

ההבחנה חשובה גם כאשר בוחנים מסמך משפטי או הסכם שמפנה לתוספות החוק.

לדיון רחב יותר בהוראות החוק, בתחולתו ובמנגנוני האכיפה, ראו את מדריך חוק אשראי הוגן.

סעיף 3(ב)(11) לחוק מחייב גילוי של שיעור ריבית הפיגורים בחישוב שנתי המביא בחשבון גם ריבית דריבית, לפי הידוע בעת כריתת החוזה. [מקור 1]

לכן יש להבחין בין שיעור שנתי לבין סכום כספי שנצבר בפועל בתקופת פיגור מסוימת.

סעיף 3(ב)(8ב) מתייחס לגילוי שיעור ריבית הפיגורים המרבי החל לגבי ההלוואה. [מקור 1]

הנתון הזה אינו בהכרח זהה לשיעור החוזי שנקבע בפועל.

סעיף 3(ב)(10) מחייב גילוי של הצעדים שהמלווה רשאי לנקוט בשל אי־תשלום במועד ושל התנאים לנקיטתם, לרבות התנאים להעמדת הלוואה לפירעון מיידי. [מקור 1]

חשוב לקרוא את הסעיף לצד הוראות החוק, ולא במנותק מהן.

יש לבדוק מהו הסכום שמועד פירעונו הגיע, מהו מועד תחילת הפיגור וכיצד מחושב החיוב לאורך התקופה.

כאשר נמסר פירוט חוב, נקודת בדיקה היא שיופיעו בנפרד התשלומים שבפיגור, הריבית שנצברה, הוצאות הגבייה וסכומים שמועד פירעונם הוקדם.

יש להבחין בין חיוב בריבית פיגורים לבין הוצאות שהוצאו לצורך גבייה.

לפי סעיף 7א, האפשרות לגבות הוצאות כאלה כפופה לתנאי הסעיף, לרבות סבירות ההוצאות וקביעת הזכות לגבותן בחוזה. [מקור 1]

כאשר קיימות כמה הלוואות והחזריהן מצטברים, ניתן לבחון בנפרד את מבנה ההתחייבויות ואת מועדי התשלום.

סימולטור איחוד ההלוואות מיועד לבחינת תרחישים של מבנה החזר. אין לראות בו אמצעי לביטול פיגורים קיימים או התחייבות להסדרת חוב. הסבר על איחוד הלוואות מופיע גם במדריך לאיחוד הלוואות.